הצד השני - הבלדה לשיכרות

אטוב הבנו
אתה שיכור
כן
כולם שמעו את זה
שתית כבר שלוש חצאיים
וארבע צייסרים
גיבור
איזה קיבולת מטורפת
כן, שמים לב
מה עשית?
איתה?
למה?
______

שטויות
אז נסלח לך
______

חפיף
היית שיכור....
______

אה, זאת הסיבה שאת נמרחת על כולם
את שתויה
לא שתויה?
מבושמת היטב
כן זה שונה לגמרי משתויה
כמה צייסרים?
וואלה, שוטים
מעניייייייין
אז חפיף
לא נזכור את זה מחר
תעשי מה שבא לך
תהני מהרגע
תעלי לרקוד על הבר
בטח
כולן עולות על הבר
אז למה לא את
______

חפיף
היית שיכורה....
____________________

מה גם, שיש משהו באדם השיכור
הוא מתנדנד
הדיבור שלו פחות ברור
העיניים לא ממש מפוקסות
הוא משתמש בקצת יותר כוח מבדרך כלל
הוא מחייך הרבה יותר מתמיד
ובעיקר, וזה הכי מציק לי
הוא מרשה לעצמו
מרשה לעצמו להיות מניאק, להיות זול
מרשה לעצמו לעשות שטויות
הוא נותן לעצמו לגיטימציה
להיות לא הוא – להיות מישהו אחר
באמת?
באמת, אתה מישהו אחר?
אין שליטה?
יש שליטה?
ווטאבר

נכון, אלכוהול גורם לנו לעשות דברים
דברים שבד"כ לא היינו עושים
דברים שאנחנו בכלל לא זוכרים
אבל באמת
ביננו,
אני הייתי שיכורה די הרבה פעמים
בעיקר בזמן האחרון
זכרתי הכל
ניסיתי להסביר איך
אבל תכלס, הייתי שיכורה
וזה ממש לא סיבה
זה תירוץ
בסופו של יום,
עשיתי מה שרציתי, כי רציתי

ומעניין אותי תמיד
בבוקר
מה אתה חושב
האם אתה כמוני?
האם גם אתה קם עם כאב ראש
לא מהתייבשות
אלה ממחשבות
חרטות
מבוכות
אומר לעצמך
"מה לעזאזל עשיתי"
ומיד אחר כך מצהיר
"זאת הפעם האחרונה"
או שאולי אתה כבר שלב אחר כך
ואומר "טוב נו, זה קורה"
ואולי אתה פשוט ממשיך לשתות
גם בבוקר, גם בצהרים
כי אחרת הראש יתחיל לכאוב...

למה אי אפשר לקום אף פעם
אחרי לילה כזה
עם חיוך
עם הרגשה מוחלטת של הנאה
למה הכל חייב להיות מלווה ברגשות אשם?

הצד השני של הבר - חי בסרט (מספר 1)

אני עובדת בבר כבר יותר משנה
מאד קשה להפתיע אותי
אני רגילה לכל הדברים המוזרים שמתנהלים להם בעיר הזאת
להוא שעובר כל לילה עם סיגריה דלוקה
וזה שמזיז את הפחים ממקום למקום
...מסיבה לא ברורה
גם לאיש השיכור שצועק דברים
התרגלתי
אפילו לבחור המוזר שמדבר לעצמו,
או לכל מי שבסביבה.
גם הזקן שקורא בכף היד,
ואומר את אותם דברים לכולם
נראה לי בסדר גמור
והכי מוזר-
ההסתגלות למפקד,
גם הוא כבר נראה לי רגיל
בחור טוב

אז, שכמו שאמרתי, קשה מאד
באמת להפתיע אותי...
לפחות ככה חשבתי עד אתמול

אתמול נכנס לבר בחור
נראה רגיל
נראה סביר
אבל ברגע שהתחיל לדבר, הייתי בשוק.
הדיאלוג הלך כך:
(אתם מוזמנים לשפוט)
"כמה עולה בירה"
24
"בבקשה"
תודה
"יש לי נושא חשוב מאד לדון איתך"
אוקיי
"יש לי זרעון במוח"
מה?!
"אני קורא מחשבות, אני טלפת"
וואלה
"כן, אני יכול לראות שאת מפחדת ממני"
טוב, לא צריך להיות טלפת בשביל זה
"אני יכול להגדי לך מה תעשי עוד חצי שעה"
מה?
"אני לא רוצה להרוס לך את העתיד"
אני אגיד לך מה, אני הולכת לעשן סיגריה, כי אני בדיוק מסיימת משמרת, ככה שאני בטוח לא אתאכזב
"את מצחיקה, הרגשתי את זה"
תודה
"אז הזערון שלי זה מחשב מיוחד שקורא מחשבות"
וואלה
"כן, הוא יכול למדוד לך את הדופק, את הלחץ דם, ידע איפה היית אתמול ועם מי דיברת... וכו, וכו , וכו"
וואלה
"ואז אם מישהו יעשה משהו רע, יוכלו לשים עליו את המכשיר הזה, ואז הוא יכול למדוד לו את הדופק, את הלחץ דם, ידע איפה הוא היה אתמול ועם מי הוא דיבר... וכו, וכו , וכו"
יש לך כזה מחשב?
"לא אני אמציא"
אתה מבין במחשבים?
"לא, אני מבין קצת בהכל, בשביל זה צריך מדנים"
מדענים?
"כן, מד(ע)נים"
טוב בהצלחה
"את לא מאמינה לי?"
בטח מאמינה
"את לא מאמינה שאני טלפת?"
בטח מאמינה
"בואי תראי, עכשיו תעבור על הכביש מכונית לבנה, לבנה כולה, במהירות ממש"
מה מונית?
"לא"
טוב
"בעצם אולי היא תהיה כחולה"
אוקיי
"תסתכלי"
(לאחר כמה דקות עברה באיטיות מקסימלית מכונית לבנה, וכמה מכוניות אחריה מכונית כחולה באיטיות דומה)
"הנה, צדקתי"
אבל המכוניות עברו ממש לאט
"כן, אבל צדקתי בצבע, זה קשה מאד שתדעי"
טוב,
ווטאבר

אני לא יודעת למה השיחה הזאת הפתיעה אותי כל כך
אולי זה החוסר היגיון שבדברים שהוא אמר
ואולי דווקא העובדה שהוא אמר את הדברים בצורה כזאת הגיונית
הוא לא נשמע הזוי
הוא לא נראה הזוי
אבל הוא היה כל כך הזוי
הכי הזוי
באמת, באמת, חי בסרט

ואני יודעת מה זה לחיות בסרט,
אני חיה בסרט
אבל הסרט שלי הוא לא כל כך סוריאליסטי
הוא לא צולם בעולם אחר

אני חושבת שזה היה רגע נדיר
רגע מכונן
רגע שבו גיליתי, הפנמתי, הבנתי
שאין גבול לטירוף, אין גבול לרמת ההזיה
ואין גבול לרמות הסבאתה

אני מתה על תל אביב
היא תמיד תגרום לך להרגיש נורמלי

הצד השני - הרווק

מי זה הרווק הזה שכולנו מפנטזות עליו?

יש לו דמות?
הוא קיים?

יש לו שיער ארוך או קצר?
עיניים כחולות או חומות?
ראיתי אותו מתישהו?
מה הוא שותה?
במה הוא עובד?
איפה הוא אחר הצהריים בשקיעה?
איפה הוא ברגע זה....

פעם היתה את הסדרה "הרווק"
עם גיא גיאור (נראה לי)

הוא כבר לא רווק (לפי מה שהבנתי..)

אבל אז, בתוכנית,

הוא היה צריך לבחור מתוך 20 בנות בערך את האחת
האם ככה זה גם במציאות

הרווק הזה צריך לבחור מתוך מלא בנות את האחת
ומה עושות כל מי שהוא לא בחר בהן?
מחכות לתוכנית הבאה?

אתמול נזכרנו בוורד הרושם הראשוני
ובמשפט הנדוש "התסכימי לקבל את הורד הזה ממני?"
לכאורה משפט חלומי, בסדרה הוא רק אמר - "עוד יש לך סיכוי"

אבל לא באמת

אז חשבנו להעביר את המשפט לחיי הבר,

הפעם לומר - "התסכימי לקבל את הצ'ייסר הזה ממני"
כשהסאב טקסט פה הוא - "אולי כשתיהי שיכורה..."

הכל יותר רומנטי בחיי הלילה

אבל חזרה לרווק הזה
הבחור הזה,
בחיי הלילה הרווק הוא לא תמיד המושא האידיאלי

דווקא הוא זה שכל לילה מסיים את הערב עם בחורה אחרת
הרי הוא הרווק
אין התחייבויות
אין הבטחות
אז למה אנחנו בכלל טורחות

ואולי הרווק הזה
ילך ערב אחד לאיזה מקום

ויפגוש שם איזו רווקה
ואז מה
מה יהיה איתנו?

אלו שחיפשו אותו

אלו שהתלבשו יפה, שמו בושם וקצת איפור
לא יהיה לנו יותר רווק?

או שכשהוא ייתפס
יבוא רווק חדש

ואז אותו סיפור מהתחלה?!?!?

ואולי, רק אולי, יש מלא רווקים
ויש מלא רווקות

והם רק מנסים כל ערב, כל יום, כל הזמן
למצוא אחד את השנייה או אחת את השני

רק למצוא אהבה

......
ואולי אני עושה לעצמי בחילה
ואולי בפסקה האחרונה הפכתי לקיטשית
(אבל זה בהשפעת המוזיקה שברקע... דמיינו את השיר הכי קיטש שאתם מכירים.. אז זה)

..טוב, חזרה לעולם האמיתי

עולם שבו הרווק הזה הוא בן זונה
והרווקה היא ממורמרת ומשחקת משחקים

---

איך הם יפגשו?

ואם הם יפגשו, מה יקרה?
ואם יקרה, מה אז?

הרי אחרי יומיים הוא יחשוב על כל הסיבות למה לא
והיא תמצא את כל התירוצים לברוח
ושניהם יחזרו לעולם הרווקות

עולם שלא השתנה
עולם שלא מעניין אותו כמה אנשים יש בו
ומה מצב הרוח שלהם

או שדווקא בעולם הזה,
במציאות שלנו
הרווק הוא אתה
והרווקה היא אני

ואנחנו די כמו כולם

והם די כמונו

ואולי נמצא אחד את השנייה

ואולי אחת את השני

או במקרים מסויים

אחת את השנייה

ואחד את השני

ואולי לא...

כוחה של המילה אולי... זאת כבר רשומה אחרת

יום חופש

החלטתי לקחת יום חופש

יום חופש מהחיים

שכבתי במיטה עד ארבע אחר הצהריים

ואז התחלתי להרגיש רגשות אשם

זה קטע כזה

שמהרגע שאתה מתחיל להיות סטודנט

כל הזמן יש לך רגשות אשמה

כל מה שתעשה, אם זה לא קשור ללימודים
מלווה ברגש הזה

גם כשאני בלימודים

גם כשאני לומדת

אפילו שאני קמה ב7 בבוקר לשיעור הראשון

כל הזמן הרגש הזה איתי

הוא הכי מעצבן כשאני מחליטה לקחת הפסקה
כשבא לי רגע לשבת ולראות טלויזיה
לצאת בערב עם חברים
או סתם לשתות קפה בסבבה

אז הוא צועק

הוא מגביר את הווליום

צורח עליי "למה את לא לומדת!"

ואני שומעת

מתקפלת

מרכינה את הראש

ומודה

הוא צודק

אני אמורה ללמוד

אני אמורה

לפעמים אנחנו מתווכחים

ולפעמים אני גם מנצחת

נגיד יום אחרי שהגשתי עבודה

הוא יושב בשקט בצד

עדיין שם

אבל בשקט

משתעל לו מידי פעם

שאני אזכור

אז היום מהבוקר

הוא שתק

כאב לי הראש

אבל אז בארבע הוא התחיל לדפוק לי על הראש

בום , בום, קומי!

יש עבודה אחרת לשבוע הבא...

אז קמתי,
התקלחתי
לקחתי שני אדוויל להפסיק את הדפיקות

והתיישבתי מול המחשב
בהיתי במסך

אני עדיין בוהה

סיכמנו ביננו שאני אשאר ככה לפחות עוד שעה

אז אני בוהה

והוא שותק

לפעמים אני עושה כאילו אני לומדת מקווה שהוא לא שים לב

ואז נזכרת שהוא בתוך הראש שלי

די קשה לעבוד עליו

תכלס, לו הרבה יותר קל לעבוד עליי

ועובדה שרוב הזמן הוא מצליח

הצד השני של הבר - סטריפ פוקר

אתמול היה ערב פוקר,
אני לא אוהבת פוקר
לא מעניינים אותי משחקי קלפים
אני לא באמת רואה הבדל בין פוקר לרמי
זה קלפים, זה מזל... זה דומה מידי...

ההבדל העיקרי זה עניין המגניבות
אין מה לעשות
פוקר זה משחק מגניב ממש
כמה חברה יושבים סביב שולחן
מנהלים בינהם אינטראקציה של שיחה
מדברים על מה שהם עשו היום
דנים בנושאים מעניינים.. או לא
מספרים בדיחות, מפיצים ריחות
וכל זה
לצד הסתרת הרגשות האמיתיים
שלא ידעו אם אתה מאוכזב
ובטח ובטח שלא ידעו אם אתה שמח ומתרגש

כשחושבים על זה
זה די דומה למציאות
לכל היומיום שלנו....

אנחנו כל הזמן מסתירים את הרגשות שלנו
שהמרצה לא ידע שאנחנו מתרגשים
שהבחור בדייט לא יראה שאנחנו משתעממים
שבעל הבית לא יראה שאנחנו לחוצים
...

ההבדל העקרי הוא שהחיים נמשכים הרבה יותר זמן ממשחק פוקר
משחק פוקר, הוא קצר
יחסית

אבל גם כאן כמו בחיים יש סוגים שונים של שחקנים
יש את השחקן החושב....
זה שכל הזמן עושה מהלכים מחושבים
נדמה שהוא סופר את הקלפים
הוא החנון של הפוקר

יש את הלוקח סיכונים
הוא עושה "אול-אין" בלי לחשוב פעמים
מה כבר יקרה
נמות?
איש האקסטרים של הפוקר

יש את הבחורה
זאת שמחליטה לקחת את תפקיד הבחורה
היא מעשנת סיגריה עם אודם אדום
מדברת בקול חלש
גורמת לגברים שסביבה לאבד ריכוז
היא הכוסית של הפוקר

ואם כבר סטריאוטיפים,
יש את הבחור הרועש
זה שמספר סיפורים
איזה גבר הוא
איזה מגניב הוא
וכמובן איזה .... יש לו
הוא מבחינתי, המאצו של המשחק

וכמובן שכמעט בכל משחק יש את המהסס
זה שמשחק על בטוח
סוכן ביטוח
לא מסתכן, רק בקטנות, רק כשבטוח
הוא המעצבן של הפוקר

הטיפוסים האלה
ויש עוד מלא סוגים שונים
אפשר למצוא אותם סביב השולחן

אבל אם היה אפשר לבחור עם מי לשחק
עם מי בא לך לשבת עכשיו כמה שעות
את מי היית בוחר?
מה ליגת החלומות שלך?
ואיפה אתה רואה את עצמך בכל הסקאלה הזאת?

אני חושבת שאני הייתי ההיא הממורמרת
שחושבת שהמזל החליט דווקא היום להתנכר לה
ובגלל זה היא יושבת בצד השולחן
ויורה הערות ציניות
אבל היתרון הוא
שסביר להניח, שעם כל חוסר המזל והמרמור

אני אעזוב את השולחן ראשונה....

אז למה מלכתחילה לשחק?

הצד השני של הבר - המ(עצ)בינים

"את צריכה לכתוב על אלה שחושבים שהם מבינים באלכוהול"
אמר לי חבר טוב

שביננו, מבין באלכוהול הרבה יותר ממני.

יאמר לזכותו, שהוא לא מתרברב בזה

הוא לא מתרברב בכלל

בכל מקרה, זה בהשראתו.

ואני מודיע מראש שאני מוצאת ברשומה הזאת מקום לפורקן של תיסכולים רבים

אז עמכם הסליחה....

צילום: segev shilton

לפני כמה ימים נכנסה אלי בחורה לבר וביקשה קוקטייל

"אני רוצה משהו עם קמפרי ואייריש קרים על בסיס וודקה"

"מה?" שאלתי, מופתעת."קמפרי עם מה??"

"כי קמפרי זה מר ואייריש קרים זה מתוק ואני רוצה גם להרגיש את האלכוהול אז וודקה"

הסתכלתי אליה במבט מבולבל

"את בטוחה?"

"כן"

טוב, היא כנראה מבינה.....

אחרי כמה דקות חזרתי עם המשקה שלה

"אה, סליחה" היא אמרה.

הסתובבתי באיטיות מוחקת את החיוך המתנשא מהפרצוף

"כן?"

"זה לא טעים"

די באמת, מה חשבת? שתצרי את הקוקטייל הטוב הבא?

אבל גם הופתעתי כי היא העיזה להגיד שזה לא טעים

אחרי ששאלתי אותה אם היא בטוחה...

החוצפה!

התגובה היחידה שעלתה לי לראש היה לקחת את המשקה ולשפוך אותו עליה

אבל כמובן שהתאפקתי

מזל שהבר לא שלי, הזכרתי לעצמי, אחרת לא היו לי הרבה לקוחות

ואל לשכוח את ההוא שאחרי שלוק מהבירה מצהיר"לבירה יש טעם מוזר"

כן, של בירה....

ומוזר, שכל שאר הבר שותה את אותה הבירה,
ורק אתה, אדוני בעל החך העדין,

מרגיש משהו מוזר

לא נראה לי שכל העולם עקום

נראה לי שרק אתה

אני גם מתה על האניני הטעם,

"אני יכול להבדיל בין וודקה סמירנוף, פינלנדיה ואבסולוט"

וואלה, באמת, זה אתה?

או אלה ששואלים אם אני בטוחה שמזגתי להם וויסקי בושמילס....

..... כי הם הזמינו ג'ימסון

א. כאילו שזה משנה

ב. כן, אני בטוחה

ג. כבר שתית!

במקרה הזה הם מבחינתי יכולים להקיף את התשובה הנכונה

כמובן כשדנים ב"מבינים"

כולנו מכירים את המתחכמים
אלה שבוחנים אותך

"את יודעת כמה אחוזי אלכוהול יש ביין?"

"את יודעת איפה מייצרים את הבירה? או ממה מיצרים את הבירה?"

או מצד שני המצהירים

"סטולי היא לא פחות איכותית מגרייגוס"

"בלנטיינס זה חרא ויסקי"

"אבסינט זה המשקה מדהים"

והמשפט שאני הכי אוהבת "את יודעת, בסופו של דבר, זה הכל עניין של מיתוג"

מיתוג ב... שלי

אם אין לך מה להגיד לי אל תגיד כלום!

בטח שאל תבחן אותי, כי אני בטח לא אדע

ויותר מזה, אל תזרוק הצהרות מטומטמות כי אז אני אחשוב שאתה לא יודע

בקיצור גם אם אתה מדריך ברמנים בזמן אמיתי או ווטאבר

אם בחרת להכנס לי לבר

אני מבקשת, מתחננת...

שב, תזמין, תשתה, תשתוק

ואם אתה מתעקש לנהל שיחה רצינית

תתחיל בכך שתחמיא לי שאני יפה

משם זה כבר יתגלגל

תודה

הצד השני של הבר - עובדי ה(ע)בר

בכל מקום עבודה זה קורה

לא רק בבר

נכנס לקוח, תמים לכאורה

מזמין

מתבונן

ואז אומר " את יודעת, אני עבדתי פה פעם"

"יופי" אני עונה

ואז, דממה....

ושניות הדממה הזאת,

הן מנבאות את המשך השיחה

השיחה מפה רק תעצבן אותי יותר

ואני אאלץ להמשיך לחייך ולהנהן

לא באמת איכפת לי שהוא עבד פה פעם

הוא לא עובד פה היום, אז אין לי באמת סיבה להיות נחמדה אליו

הימים שלו עברו

-עכשיו זה הימים שלי

ואז הוא מתחיל לשאול שאלות:
"עדיין שומרים את הלימונים במקרר?"
"הפסקתם להשתמש בליים ההוא?"
"סטולי, עדיין וודקת הבית?"

עכשיו, אני שואלת את עצמי, ואותו בלב

באמת, באמת מעניין אותך איפה אנחנו שמים את הלימונים!

מה איכפת לך

אתה לא מתכוון להכנס למאחורי הבר ולמזוג לעצמך, נכון?

סביר מאד להניח שאתה לא הולך לקנות את הבר

אז מה משנה לך באיזה ליים אנחנו משתמשים - הזמנת בירה

בבירה אין ליים

(לפחות פעם אחרונה שבדקתי)

אני יודעת, אני נשמעת טרחנית

אבל פעם אחת שזה קורה זה נחמד, אולי אפילו נערוך השוואה אמיתית (נפתח טבלה)
ואולי לא

אבל זה לא קורה פעם אחת, כמעט בכל מקום יש עובדים שעבדו שם פעם

ואני יום אחד גם אני אהיה עובדת שעבדה כאן פעם

אבל אני נשבעת

ברגע זה

יד על הלב

אני לא אכנס לבר/מסעדה/בית קפה

ואצהיר "אני עבדתי פה פעם"

כי אני יודעת

שבתחום הזה לפעם אין משמעות

עכשיו זה הזמן היחידי שמעניין

הפעם יכול רק לעצבן, הרי פעם הכל היה יותר טוב

פעם הכל היה יותר יעיל

תמיד בדיעבד דברים נראים טוב יותר

אבל אנחנו בעכשיו לא בדיעבד אנחנו בהווה

וההווה לא תמיד כזה טוב (עדיין)

למה זה קורה

למה הוא מרגיש צורך לציין את זה

האם זה משנה לבחורה שלידו

זה באמת מרשים אותה?

היא מסתכלת עליו ואומרת "ואו, איזה מוצלח"

מוצלח שהוא עבד פה? או מוצלח שהוא עזב?

אני חושבת שזה ממש לא משנה לה עבד/לא עבד.... ווטאבר

ואולי הוא חושב שהחבר'ה שלו יתרשמו

ויגידו "איזה מגניב"

אני לא רוצה לחזור על עצמי שוב... אבל מגניב שהוא עבד פה? או...

אני חושבת שזה לא מעניין אותם עבד/לא עבד... ווטאבר

אז אחרי שביססנו שזה לא מעניין אף אחד

פרט למעסיק הבא שכבר ידע לבקש קורות חיים

אני מבקשת לנצל את הבמה שיצרתי לעצמי,

ומבקשת ממך, שים יד על הלב

ותבטיח לי ולכל העובדים אי שם

שלא תכנס למקום העבודה שלנו ותגיד
"את יודעת, אני עבדתי פה פעם"

תודה

ערב בסימן פאלי

"יוצאים הערב" אמרה לי חברה מהעבודה
סבבה, אמרתי, יוצאים,
לא חשדתי
"ערב בנות, כולן באות" היא סימסה
מגניב, חשבתי
...
כאן נפלתי
ערב בנות הכוונה מסתבר היא לערב נשים,
כן, ניחשתם נכון,
ערב שכולו רק נשים

לא כמה בנות יוצאות להנות
מלא בנות
רק בנות
כולן באותו בר
בלי גברים
בלי רצון לגברים
בלי סיבה לגברים
טוב
אני חושבת שהבהרתי את עצמי

.

אני מבינה למה לבחורות מסויימות ערב כזה נשמע מצויין
אבל לי ערב כזה
זה ערב בלי תכלית
זה ערב בלי פואנטה
ערב שמראש אני יודעת שלא יסתיים בשום צורה אחרת
או לפחות, ככה חשבתי

באותו ערב, גיליתי אלמנט משחרר
הטסטוסטרון הזה
מסתבר,
משנה את ההתנהגות שלנו
ובהעדרו,
יש איזו תחושת הקלה
הערב הופך לערב בנות אמיתי
אין חיפוש,
אין ציידים
אין מבטים לצדדים
את שם
רק עם חברות שלך
ושאר העולם
נשאר בעולם שלו

אל תבינו לא נכון,
לכל הגברים שמתדפקים על דלתי
לא חציתי
וסביר מאד להניח שאני גם לא אחצה

אבל גיליתי משהו אחר
יציאה אחרת
מסוג חדש
כייפית
משחררת
מקרבת

כמו לשבת בסלון
עם הבנות
אבל עם אלכוהול
מוסיקה טובה וסיגריות
ובלי ההרגשה שלא יצאת
כי יצאת
ובילית וממש, אבל ממש נהנית

כולנו חזרנו עם חיוך
כולנו חזרנו שיכורות
אז אומנם, חזרנו לבד
אבל היינו מרוצות
אפילו בבוקר למחרת סימסנו:
"היה ממש כיף!!"

ואחרי ההשתפכות הזאת,
אני מודה
זה לא היה קורה אלמלא החוסר בהירות
וסביר להניח שזה לא יקרה שוב
לפחות לא במן הקרוב
לפחות לא בכוונה

אבל אני כל פעם נדהמת לגלות,
שהערבים שמתחילים הכי מוזר
והכי מתבאסים עליהם
בסוף מפתיעים אותנו לטובה
בסוף, כייף לנו

חבל, שבתחילת הערב אנחנו שוכחים את המסקנה הזאת
ומתבאסים כל פעם מחדש

הצד השני של הבר - המאוהבים

ערב טוב לכל הזוגות מבינכם

רציתי להגיד לכם תודה

אני מאד אוהבת להגיע לעבודה

ולראות שמולי, בקו ישר מהבר, או לפעמים על הבר עצמו

אתם נמצאים

מתגופפים

מלטפים

נושכים את השפה של אחד השני

זה עושה לי טוב

רק טוב

זה לא מזכיר לי בכלל את העובדה שאני רווקה

זה לא מעורר בי אפילו טיפה אחת של בחילה

זה מקסים

זה רומנטי

אני ממש שמחה שיצאתם מהבית בשביל זה

כי הרי לא יכולתם לעשות את אותו הדבר בבית על בקבוק יין

אולי בעצם שם זה בעייתי יותר כי אפשר ללכת עד הסוף

ואין את הקהל

ואולי בכלל רציתם לנשום קצת אוויר.. (למרות שנראה שאוויר לא חסר לכם)

נראה לי האשמה צרכה ליפול על החוק החדש נגד מכירת אלכוהול בלילה

זאת הסיבה

פשוט לא תכננתם בזמן ונתקעתם בבית בלי בירה

למרות שלא ממש נגעתם בבירה מתחילת הערב

אבל לפחות הצלחתם להתנתק לרגע בשביל להזמין אותה.

אבל אם נשים את הקנאה רגע בצד (אבל רק לרגע)

רוב הבעיה שלי היא שאני בתור ברמנית, לא יודעת איך לגשת אליכם

לעמוד ליד ולחכך בגרון

לחכות שתעצרו להתבונן אחד לשנייה בעיניים

אולי פשוט להתחיל לדבר ואחד מכם יסמן לי עם היד

או שאולי תגידו מראש אל תפריעי לנו - אנחנו נגיד לך עם נרצה משהו

רציתי לשאול אותכם, ואתם יודעים מי אתם בדיוק.

כי אני באמת לא מבינה

אתם הולכים לבר, בתחילת הערב

לא בסופו ואחרי הרבה אלכוהול...אלא בתחילתו

כשהכבד עדיין עובד יחסית

וריח הבירה עדיין לא ניכר באוויר

אתם הרי לא נהנים מרוב היתרונות של הבר (פרט למוסיקה, מהמוסיקה אתם נהנים)

תגידו לי ובכנות

למה, לעזאזל, החלטתם לצאת מהבית

החלטתם לשבת בזווית ישירה מולי

או ליתר דיוק מול כל הבר

לא באתם לדבר או לשתות

אלא באתם למטרה אחת - ואני אגיד אותה באופן בוטה - באתם להתחרמן

למה זה טוב?

למי זה טוב?

לכם זה טוב?!?

אני מבקשת בשם הרווקות, בשם בעלי הקיבה הרגישה

וכמובן בשם הציניקלים וחסרי הרומנטיקה שמצטרפים אליי לעיתים קרובות מידי לאחרונה

במקרים כאלה, פשוט תשארו בבית

יש מקומות שעושים שליחויות

הצד השני של הבר - אוכלי הנבלות

השעה 3 בבוקר, הדי.גיי כבר שם את הפלייליסט "לכו הביתה" שלו

ואת יושבת בבר עם חברות שלך.

שתיתם כמה כוסות בירה, כמה צ'יסרים

הראש מזמזמם....

מצחיק, כיף, משחרר

נכון שבתחילת הערב תכננתן לכבוש את העולם

היתה לכן את ההרגשה הזאת שאולי, אולי, היום זה היום

הערב זה הערב

ולמה לא בעצם?

אבל הנה השעה כבר מאוחרת

הבנתם שאת הכיבוש תשמרו לערב אחר

לא התבאסתן או משהו, כי בסך הכל נהנתן מאד

היה מצחיק, כיף ומשחרר

אתן כבר ממש לקראת חשבון

ואז

נפתחת הדלת של הבר, נכנסת קבוצה של גברים

בדרך כלל שניים או שלושה

הם עומדים בכניסה, מעבירים מבט סורק על כל האזור

ואז הם מתקרבים אליכן

עד כה נשמע סיפור תמים ורומנטי

אבל מה, וכאן הטוייסט של העיניין

החבורה הזאת בסריקה מחפשת את חבורת הבנות השיכורה ביותר

את אלה שכבר נכנעו מהערב

אני קוראת להם אוכלי הנבלות

הם יודעים מי הם,

הם יוצאים מאוחר במטרה הספציפית הזאת

הם אומנם לא מגדירים את זה ככה, אבל זה מה שהם עושים

אל תבינו לא נכון, הבנות הן לא נבלות!
אבל הבחורים האלה, אין הרבה הבדל בינם לבין הנשרים שחגים מעל הפגר

הם גם מקפידים להגיע אחרי שהבחורה כבר שיכורה מספיק

במטרה לא להוציא הרבה כסף

אני רואה אותם נכנסים לבר, נמנעים מלהסתכל לי בעיניים

אני, מהצד השני של הבר, יודעת בדיוק מה קורה פה, והם יודעים את זה.

הם עושים סיבוב, מציקים לכל בחורה שהם רואים, הערות מצחיקות כאלה, לבדוק מצב שליטה

או ליתר דיוק, מצב חוסר שליטה

אם נמצא קורבן ראוי

הם מתיישבים

"בואי, נזמין אותך לצ'ייסר, מה בא לך? ערק?"

ג'נטלמן במצב הזה היה מזמין אותה לבקבוק מים

אבל אלו לא ג'נטלמנים

אלו אוכלי הנבלות

אם לא מצאו את מבוקשם, הם אפילו לא יזמינו שתייה לעצמם "כבר שתינו מקודם"הם יגידו

אני אחייך ואסמן להם עם העיניים את כיוון הדלת

יראו, לא יראו

אני גאה בעצמי על האיפוק

ואז הם ימשיכו הלאה, לבר הבא, אולי שם הם ימצאו

אולי שם מישהי תסכים שיקנו לה צ'ייסר ערק

בפורום זה, אני רוצה לפנות לכל הבחורות האלה, שכמוני, וכמו רבות אחרות, בשעה שתיים/שלוש בלילה, לפעמים מבינות שבזה נסתכם הערב

אל תיפלו למלכודת הטורפים הזאת

שימו לב, מתי הם נכנסו לבר

שימו לב שבדרך כלל אין להם כוס משקה ביד

ושימי לב איזה מהצדדים בשיחה הוא הצד השיכור ואיזה לא

ואז במבט מבושם וחיוך עקום מאלכוהול, תסתכלי עליו, תחייכי ותגידי לו "אני לא נבלה, מאמי"

הוא כבר יבין לבד

הוא יודע טוב מאד מי הוא

הוא פשוט לא ידע מי את

הוא צריך להבין שגם בשביל לילה הוא צריך להשקיע

צילום: Thermos, מתוך ויקיפדיה

הצד השני של הבר - דייט ראשון

כבר שנה שאני בצד השני של הבר

זה לא ענייין פשוט

הצד השני דורש ממך לשים ארשת קשוחה כזאת על הפנים

לדעת לשלוף יציאות מצחיקות בזמן

ולהגיב הכי מתוחכם שאפשר

לא רק שצריך לעבוד ולמזוג משקאות

גם צריך לעבוד ולהיות מישהו קצת אחר

קצת יותר מעניין
אבל מתרגלים לזה

החלק המעניין ביותר בעבודה הוא דווקא התבוננות בהצד השני של הבר.
שם יש מקרים מעניינים שלוקחים זמן והתבוננות.

הפעם מתחשק לי לנתח את הזוגות בדייט ראשון.

אותם אפשר לזהות ישר, חוץ משלט שכתוב עליו "אנחנו בדייט ראשון" יש שם הכל.
גילוי נאות, אני בעצמי לא הייתי בדייט לאחרונה, אז כל הרשומה נכתבת מצד ההתבוננות בלבד לא מהצד הניסיוני.

השלב הראשון לפני הכל בדרך כלל, הוא שלב הזמנת המשקאות:

זה שלב שבו כל אחד יודע שהוא הולך להיות מקוטלג לפי מה שהוא מזמין

המשקה צריך להתאים לאופי שהוא רוצה לשדר

בחורה שמזמינה חצי גולדסטאר עם ציסר ערק משדרת אופי שונה לגמרי מבחורה שתזמין כוס קווה
ובחור שיזמין כוס וויסקי משדר משהו אחר מבחור שיזמין ערק אשכוליות
מעניין אותי תמיד אם זה מה שכל אחד מזמין גם כשהוא עם החברים שלו, או שמדובר בהזמנה מחושבת מראש בהתאם לסיטואציה
* דרך אגב אם מישהו מזמין רק צ'ייסר או שוט, רוב הסיכויים שלדייט כבר בשלב הזה אין הרבה סיכויים להצליח, אז עדיף לקלוט את הרמז ולהזמין חשבון יחד איתו.

הישיבה על הכיסא:
לפי איך שכל אחד יושב על הכיסא ממש אפשר לראות איך הוא מרגיש כלפי הצד השני. ולא צריך להיות גאון.
אמצע המושב - נוח

נטייה לצד של הבן זוג - יש עיניין משיכתי
נטייה לצד השני - איך בורחים מפה

שימו לב שמהלך הדייט עלולה להיות נטייה למעבר בין הצדדים, פרט לצד הבריחה, שם בדרך כלל נשארים (עד שבורחים)

שלב השיחה:
אני משערת שרוב האנשים מכינים בבית נושאי שיחה.

הם כותבים בדרך לדייט קורות חיים רלוונטים
ואז כשמגיע שלב ראיון העבודה, יש להם תשובות שלופות מראש.

וזה מתחיל כך:
איפה אתה גר? (עם מי? תשתדלו לא להגיד אצל ההורים, אם זה נכון תימנעו מזה)
אז איזה ניסיון יש לך?
המלצות?
למה לא עבדת לאחרונה? או ליתר דיוק מתי עבדת בפעם האחרונה?
איפה למדת?
והכי מצחיקה, שלא קשורה לכלום פרט לרצון הקיטלוג הטיפשי שלנו, "מה המוצא שלך?"
כאילו שזה כבר משנה, בימינו צריך להחליף את השאלה הזאת ב"מאיפה את במקור" אולי זה קצת יותר רלוונטי
למרות שגם זה - עדיין טיפשי
ומהצד השני, הלא מראיין
באות הצהרות ה-"אני". שימו לב, כמה פעמים בדייט ראשון אתם אומרים את המילה "אני"
שימו לב כמה זמן ברצף את שומעים רק את הקול שלכם באוויר
ובבקשה, בבקשה אל תגידו את המשפט שהכי מעצבן אותי בעולם "אני מסוג האנשים ש...."
על איזה סוג אתם מדברים? אין סוגים של אנשים! יש מלא אנשים ותפסיקו עם הצורך הפתתי הזה לקשר את עצמכם לקבוצה, או לסוג של משהו - זה סתם משפט קלישאתי שנאמר מחוסר ביטחון - תמחקו אותו!!!!!

(הוצאת אגרסיות קלילה)
מהצד של הברמן:

תמיד יש לנו את הדלימה מתי לבוא ולשאול אם הכל בסדר
עד כמה הם רוצים שנתערב בשיחה, ועד כמה לא.

לפעמים פונים אלינו בשאלה, אנחנו עונים, ואז מה? ללכת, להישאר (להצטרף לדייט?...)

בדרך כלל הברמן רגיל להתערב ברוב השיחות שיש על הבר, אבל כשזה זוג, ועוד בדייט ראשון.

לא נוח לנו כמו בדרך כלל.

מצד שני, יש לנו טריקים לעזור

אם נראה שהשיחה תקועה נוציא צ'יסרים לשבור את הקרח

או אם נראה שמישהו מת ללכת כבר הביתה נבוא ונשאל "רוצים עוד משהו או חשבון?"
ואז בדרך כלל הצד שנמאס לו יגיד , חשבון בבקשה.

אבל לרוב, הדייט לא קשור אלינו, ולא יצליח בזכותנו , או יפול בגללנו.

אני יכולה להתיימר ולהגיד שאני יודעת מראש איזה דייט יצליח ואיזה לא, אבל לא באמת.
אין שום דרך חוץ מאיך שכל אחד מרגיש
וזה גם תלוי בכל כך הרבה גורמים.
למשל דייט שנכשל ביום מסויים יכול היה להצליח מאד שבוע אחרכך.
אם אולי באותו יום הוא ראה את האקסית המיתולוגית, היא רבה אם חברות שלה, או סתם בר על מישהו מהצדדים יום גרוע (גם זה קורה)

אבל עכשיו וידוי אישי, שאולי הוא למעשה הסיבה האמיתית לכתיבת שורות אלו,

אם אתם יוצאים לדייט, ואחד מכם יודע שהוא זיין שכל, שהולך לדבר מלא שטויות, ולהצהיר כל מיני הצהרות טיפשיות על העולם, כמו לחלק אותו ל13 חלקים או לצבוע אותו בשחור או ווטאבר
בבקשה, אני מתחננת, בשמי ובשם כל הברמנים אי שם:

אל תשבו על הבר

סיפור אהבה לנייד

אני מכבה אותו פעם בשבוע לשעה.
השעה הזאת ניצחית בעיניי.
אני מנותקת מהעולם.
אי אפשר ליצור איתי קשר.
אני חושבת מי יכול לחפש אותי בשעה הזאת, מה אני עלולה להפסיד בניתוק הזה,
ולמה, לעזאזל, אני עושה את זה מבחירה.
המזוכיזם הפרטי שלי.
ומיד בתום השעה אני לוחצת על הכפתור וחוזרת למציאות.
עכשיו הוא עובד, עכשיו הוא יכול למלא את היעוד שלו.
הקשר שלי לעולם.
היופי בשיחה מזוהה - עכשיו אני יכולה לבחור אם לענות.
השנאה לשיחה חסויה, אני חייבת לגלות מי זה.
מתענגת על הכיף שבהודעה, התקשורת הפכה לקצרה.
אני מסמסת חזרה בחיוך, יש לי זמן לתכנן תשובה נכונה.
את ההודעה הזאת שלו אני שומרת, שתזכיר לי את הרגע הזה.
הוא מחליק לי מהיד, אני נלחצת לשנייה ורואה שכרגיל הוא לא איכזב ומתנהג כאילו כלום לא קרה.
אני צריכה להתקשר אל ההיא, השם שלה בזיכרון, מזל, בחיים לא הייתי זוכרת את זה לבד.
מזמן אני לא זוכרת מספרי טלפון בעל פה, חוץ מאת שלו כמובן.
רק אותו אני זוכרת כדי להעביר לאחרים שישמרו על קשר איתי.
מדי פעם אני נזכרת איך היו החיים בלעדיו....
זה היה מזמן, איך היינו קובעים להפגש מראש ומתכננים שעה ומקום.
היום מתקשרים לראות איפה אתה.
כשהייתי ילדה כבר פינטזתי עליו ויצאתי מהבית עם השפורפרת בלבד, כדי שאמא תוכל למצוא אותי אם צריך.
כבר אז היה לי קשר הדוק אליו.
כבר אז ידעתי מה טוב לי ומה אני צריכה.
לפעמים אני טוענת בקול רם שזה בגלל העבודה.
אני צריכה להיות זמינה תמיד.
בפנים אני יודעת שזה כי אני לא מסוגלת להתנתק, לא באמת, לא מבחירה.
לא מסוגלת לכבות את המכשיר ולנחש מה יכול היה לקרות.
לפני שאני יוצאת מהבית, איך שאני נכנסת לאוטו, אני בודקת בתיק שהוא שם, כל השאר לא קריטי, אם שאר הדברים נתמודד.
הוא מצלצל, אני נהנית מהרעש, אני עונה לשיחה אחרונה לפני השינה.
בלילה אני משכיבה אותו על הכרית לידי, מחברת לו את המטען, מכוונת את השעון המעורר ונרדמת.
לו רק היה יכול להגיד לי לילה טוב, בוקר טוב ואת נראית נהדר, לא הייתי צריכה יותר כלום.....
אני מאוהבת בטלפון הנייד שלי

אני רוצה להאמין שזה הדדי

חיוך מזויף

כמה פעמים ביום קורה שאתה מוצא את עצמך עם חיוך מזויף על הפרצוף?
או שהוא נעלם מיד
או שאתה ממשיך לשמור עליו כמה שניות אחר כך רק כדי להגיד לעצמך שהוא היה מזויף
אני לא מבינה למה זה קורה...

אל תבינו לא נכון, אני עדיין עושה את זה, במודע ולא במודע

אולי מתוך הפגנת כבוד
אולי מתוך חוסר רצון לפגוע
ואולי איזשהו חוסר רצון להגיב באמת
ואולי, אולי, סתם כי אני בן אדם מזוייף... לא, זאת לא הסיבה.

אם תעצרו רגע ותסתכלו סביבכם ותבחנו כמה אנשים מחייכים סתם, לא חיוכים אמיתיים.
תגלו עובדה קצת מעציבה
ואם לא, אז עובדה מעציבה יותר היא שאתם לא יודעים לזהות חיוך מזויף.

אז הנה המדריך הלא מלא בכלל לגילוי חיוך מזויף

1. ככל שפינות הפה מתעקלות החוצה ולמעלה - החיוך אמיתי יותר
2. ככל שהחיון גדול יותר - החיוך אמיתי יותר
3. בחיוך אמיתי לעיתים שהלסת התחתונה נופלת טיפה
4. בחיוך אמיתי הפינות של העיניים מתקמטות בצורת "רגלי ציפור" –זה נעשה על ידי שרירים שאי אפשר לשלוט בהם בצורה מודעת
5. חיוך אמיתי נשאר מעט מאד זמן, עד 5 שניות למעשה, ואז הפנים משתנות להבעה נינוחה, לעומת זאת חיוך מזויף נעשה בעזרת שרירים אחרים ויכול להשאר על הפרצוץף כל היום
6. חיוך מזויף לעיתים ניכר רק על צד אחד של הפרצוף.

עכשיו צאו החוצה ותראו בעצמכם
או שתנסו להתמודד עם המבחן הזה:
http://www.bbc.co.uk/science/humanbody/mind/surveys/smiles/
(הלינק נשלח אלי באדיבות ג'וני בר)

תקופת עבודות

תקופת עבודות, אחת התקופות האהובות עליי.

באמת

טוב נו, לא באמת.

בשביל לשבת על עבודה, צריך לדעת להכין את הקרקע מראש.

המימד הראשון - הכנה פיזית:

למצוא מקום נוח, מואר ובלי הרבה רעש שאפשר לשבת ללמוד בו.
לדאוג שבסביבה המיידית יש: כוס מים (או כל משקה אחר),סיגריות, מאפרה ומצית (למעשנים בלבד)

וכמובן להכין את חומרי הלימוד, מאמרים, סיכומים, רעיונות, דפים לקשקש עליהם ועט (עט תמיד חשוב, גם בעידן המחשב יש דברים שעדיף לרשום בעט.

המימד השני - הכנה מנטלית: שלך ושל הסביבה.

הסביבה - להודיע לכל מי שגר איתך (שותפים, בן זוג, הורים ואחים) שעכשיו לא מדברים איתך
אחרי זה הסביבה הרחוקה, לנטרל את הטלפון הנייד, לסגור את הצ'אט של הפייסבוק, למעשה לסגור את הפייסבוק בכלל, וגם את הג'ימייל למתחכמים.
ובסוף להכין את עצמך.

להגיד לעצמך שעכשיו הולכות להיות כמה שעות קשוחות.

כמה שעות של ריכוז.

להסביר לעצמך שאין ברירה, כי היום זה היום האחרון להגיש וכבר דחית את הכל לרגע האחרון.

ועכשיו זה רק אתה מול העבודה - וכדאי מאד שבסיבוב הזה תנצח.

אז עכשיו כשהכל מוכן, אתה, הסביבה והעולם.

נותר רק להסתכל לעבודה בעיניים - לנסות שוב לחשוב אולי בכל זאת...

אולי יש דרך לצאת מזה (מילואים, אישור מחלה מרופאה, מכתב מאמא)

להבין שוב שאין

להתיישב על הכסא

לפתוח את המחשב

לנשום עמוק

ולהיזכר שלא פרסמת פוסט עדכני בבלוג...

הי גם זאת סוג של עבודה

אז שיהיה לי בהצלחה - כי עכשיו זה באמת רק אני נגד עבודה בחשיבה מדינית

42

המדריך המלא הראשון שקראתי היה לפני כ12 שנה...
במקרה או לא , לא זוכרת כבר הגיע לידי "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה"
משהו בו קרץ לי, התחלתי לקרוא והתאהבתי.
אני לא אפרט מה בדיוק
ואיך בדיוק
אני כן אגיד שיש בספר הזה תשובה להכל - רק צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות.
נכון שמיותר לציין, אבל בכל זאת, שחלק מהמוטיבים בבלוג שייכים לדאגלס אדאמס, וגם קצת נשענים עליו.

כמובן שבסופו של דבר הרוב נשען על המוח הדפוק שלי,
אז אני מבקשת סבלנות וסלחנות... ואם אפשר קצת חוש הומור

ואסיים בציטוט מהספר:

It is important to note that suddenly, and against all probability, a Sperm Whale had been called into existence, several miles above the surface of an alien planet and since this is not a naturally tenable position for a whale, this innocent creature had very little time to come to terms with its identity. This is what it thought, as it fell:
"Ahhh! Woooh! What's happening? Who am I? Why am I here? What's my purpose in life? What do I mean by who am I? Okay okay, calm down calm down get a grip now. Ooh, this is an interesting sensation. What is it? Its a sort of tingling in my... well I suppose I better start finding names for things. Lets call it a... tail! Yeah! Tail! And hey, what's this roaring sound, whooshing past what I'm suddenly gonna call my head? Wind! Is that a good name? It'll do. Yeah, this is really exciting. I'm dizzy with anticipation! Or is it the wind? There's an awful lot of that now isn't it? And what's this thing coming toward me very fast? So big and flat and round, it needs a big wide sounding name like 'Ow', 'Ownge', 'Round', 'Ground'! That's it! Ground! Ha! I wonder if it'll be friends with me? Hello Ground!"
[dies]
Curiously the only thing that went through the mind of the bowl of petunias, as it fell, was, 'Oh no, not again.' Many people have speculated that if we knew exactly *why* the bowl of petunias had thought that we would know a lot more about the nature of the universe than we do now.

ראשית דבר

אני פמניסטית מתקדמת.
אני מגדירה את ההתקדמות בכך שאני בתור אישה, מבינה למה אני מסוגלת ולמה לא.
אני יודעת שתיאורתית אני יכולה לעשות הכל.
בפועל, הרבה דברים מגעילים אותי.
לפתוח סתימה, זה מגעיל אותי. להוציא ציפור מתה מהמרפסת זה מגעיל אותי נורא.
יש גם דברים שכבדים לי. להזיז את הספות, זה כבד לי. לסחוב את הטלויזיה, זה כבד לי נורא.
יש לי גם כמה בעיות טכניות, אני לא טובה בלהרכיב דברים לפי הוראות, כשאני קודחת בקיר כואבות לי הידיים וכשאני תולה תמונות הן אף פעם לא ישרות.
אני מודעת למגבלות האלה.
אני פותרת אותם בעזרת הגברים שסביבי. אבא שלי, אח שלי וחברים שלי.
כשאלה לא זמינים למטלה, יש את מעגל הגברים הנוסף ששייך לשותפות שלי, האבות שלהן, הבני זוג שלהן והחברים שלהן. יש שיגדירו את זה כניצול או סינג'ור, אני טוענת שזה פשוט פמניזם מתקדם.
הבעיה מתעוררת כשאף אחד לא זמין, אז אני במצוקה.
לפני כמה ימים ג'וק ענק כבש לי את הסלון!!!
עמדתי חסרת אונים מול הטורף ונסתי לחדרי. ישבתי בחדר הקטן במשך כמה שעות עד שהתעורר בי הצמא. לא נותרה ברירה אלה להתייצב מול האויב. מצויידת בארבע נעליים (שתיים לרגליים ושתיים לידיים) יצאתי לקרב!
בשנייה איתרתי את המקק שכוב על גבו, בכיף שלו, במרכז הסלון.
לא בזבזתי שנייה, רצתי למטבח, תפסתי קלחת והנחתי אותה על הג'וק.

עכשיו אני יכולה לחכות בשקט שאחד הגברים יתפנה ויוציא לי אותו מהבית.

מזל שהאמזונה שבי זכרה להזמין ריסוס לפני כמה חודשים. הפמניזם המתקדם גם כרוך במחשבת תחילה.