סיפור אהבה לנייד

אני מכבה אותו פעם בשבוע לשעה.
השעה הזאת ניצחית בעיניי.
אני מנותקת מהעולם.
אי אפשר ליצור איתי קשר.
אני חושבת מי יכול לחפש אותי בשעה הזאת, מה אני עלולה להפסיד בניתוק הזה,
ולמה, לעזאזל, אני עושה את זה מבחירה.
המזוכיזם הפרטי שלי.
ומיד בתום השעה אני לוחצת על הכפתור וחוזרת למציאות.
עכשיו הוא עובד, עכשיו הוא יכול למלא את היעוד שלו.
הקשר שלי לעולם.
היופי בשיחה מזוהה - עכשיו אני יכולה לבחור אם לענות.
השנאה לשיחה חסויה, אני חייבת לגלות מי זה.
מתענגת על הכיף שבהודעה, התקשורת הפכה לקצרה.
אני מסמסת חזרה בחיוך, יש לי זמן לתכנן תשובה נכונה.
את ההודעה הזאת שלו אני שומרת, שתזכיר לי את הרגע הזה.
הוא מחליק לי מהיד, אני נלחצת לשנייה ורואה שכרגיל הוא לא איכזב ומתנהג כאילו כלום לא קרה.
אני צריכה להתקשר אל ההיא, השם שלה בזיכרון, מזל, בחיים לא הייתי זוכרת את זה לבד.
מזמן אני לא זוכרת מספרי טלפון בעל פה, חוץ מאת שלו כמובן.
רק אותו אני זוכרת כדי להעביר לאחרים שישמרו על קשר איתי.
מדי פעם אני נזכרת איך היו החיים בלעדיו....
זה היה מזמן, איך היינו קובעים להפגש מראש ומתכננים שעה ומקום.
היום מתקשרים לראות איפה אתה.
כשהייתי ילדה כבר פינטזתי עליו ויצאתי מהבית עם השפורפרת בלבד, כדי שאמא תוכל למצוא אותי אם צריך.
כבר אז היה לי קשר הדוק אליו.
כבר אז ידעתי מה טוב לי ומה אני צריכה.
לפעמים אני טוענת בקול רם שזה בגלל העבודה.
אני צריכה להיות זמינה תמיד.
בפנים אני יודעת שזה כי אני לא מסוגלת להתנתק, לא באמת, לא מבחירה.
לא מסוגלת לכבות את המכשיר ולנחש מה יכול היה לקרות.
לפני שאני יוצאת מהבית, איך שאני נכנסת לאוטו, אני בודקת בתיק שהוא שם, כל השאר לא קריטי, אם שאר הדברים נתמודד.
הוא מצלצל, אני נהנית מהרעש, אני עונה לשיחה אחרונה לפני השינה.
בלילה אני משכיבה אותו על הכרית לידי, מחברת לו את המטען, מכוונת את השעון המעורר ונרדמת.
לו רק היה יכול להגיד לי לילה טוב, בוקר טוב ואת נראית נהדר, לא הייתי צריכה יותר כלום.....
אני מאוהבת בטלפון הנייד שלי

אני רוצה להאמין שזה הדדי