אני מגדירה את ההתקדמות בכך שאני בתור אישה, מבינה למה אני מסוגלת ולמה לא.
אני יודעת שתיאורתית אני יכולה לעשות הכל.
בפועל, הרבה דברים מגעילים אותי.
לפתוח סתימה, זה מגעיל אותי. להוציא ציפור מתה מהמרפסת זה מגעיל אותי נורא.
יש גם דברים שכבדים לי. להזיז את הספות, זה כבד לי. לסחוב את הטלויזיה, זה כבד לי נורא.
יש לי גם כמה בעיות טכניות, אני לא טובה בלהרכיב דברים לפי הוראות, כשאני קודחת בקיר כואבות לי הידיים וכשאני תולה תמונות הן אף פעם לא ישרות.
אני מודעת למגבלות האלה.
אני פותרת אותם בעזרת הגברים שסביבי. אבא שלי, אח שלי וחברים שלי.
כשאלה לא זמינים למטלה, יש את מעגל הגברים הנוסף ששייך לשותפות שלי, האבות שלהן, הבני זוג שלהן והחברים שלהן. יש שיגדירו את זה כניצול או סינג'ור, אני טוענת שזה פשוט פמניזם מתקדם.
הבעיה מתעוררת כשאף אחד לא זמין, אז אני במצוקה.
לפני כמה ימים ג'וק ענק כבש לי את הסלון!!!
עמדתי חסרת אונים מול הטורף ונסתי לחדרי. ישבתי בחדר הקטן במשך כמה שעות עד שהתעורר בי הצמא. לא נותרה ברירה אלה להתייצב מול האויב. מצויידת בארבע נעליים (שתיים לרגליים ושתיים לידיים) יצאתי לקרב!
בשנייה איתרתי את המקק שכוב על גבו, בכיף שלו, במרכז הסלון.
לא בזבזתי שנייה, רצתי למטבח, תפסתי קלחת והנחתי אותה על הג'וק.
עכשיו אני יכולה לחכות בשקט שאחד הגברים יתפנה ויוציא לי אותו מהבית.
מזל שהאמזונה שבי זכרה להזמין ריסוס לפני כמה חודשים. הפמניזם המתקדם גם כרוך במחשבת תחילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה